אברה מנגיסטו\ נטלי גיגי
הכל התחיל בספטמבר 2014, כאשר אברה מנגיסטו חצה את הגבול בין ישראל
לעזה ונכנס פנימה. מאותו הרגע ועד היום אברה לא שב, לא נשמע קולו ולא ידוע על מקום
המצאו.
את הסיפור של אברה אני פגשתי בקיץ 2015, אני זוכרת שקראתי
ב"הארץ" על צעיר ממוצא
אתיופי שמוחזק בידי החמאס כמעט שנה שלמה. לא כל כך הצלחתי להבין איך זה הגיוני
שישראלי נמצא בשבי בידי ארגון טרור ולא שמעתי על זה בכלל? הייתי מופתעת, אני זוכרת שניסיתי למצוא עוד מידע אך
ללא הצלחה, הדבר היחידי שקראתי בכל העיתונים הוא ש"לא ידוע דבר על
מצבו". הימים עברו ואיתם חוסר הוודאות לגבי אברה.
נתקלתי בסיפור בפעם השנייה בפוסט בפייסבוק לפני קצת יותר מחצי שנה,
ציינו 1,000 יום להיעדרותו של אברה. שם גיליתי שקיים מאבק, אפילו ישנה קבוצה
"מטה המאבק לשחרור אברה מנגיסטו". בלהט הרגע נכנסתי לקבוצה, קראתי
והתעניינתי וראיתי שבאותו היום משפחתו וכל מי שלוקח חלק במאבק פתחו את ביתם
והזמינו את הקהל הרחב להזדהות ולתמיכה. לא עברו 10 דקות מאותו הרגע שקראתי את
הפוסט וכבר מצאתי את עצמי מזינה את הכתובת בוויז ואוספת את חבריי לכיוון אשקלון. לאורך
כל הדרך ניסינו להבין יחד מה הסיפור, לא הצלחנו לקלוט מה מצבו או האם בכלל נעשות
פעולות לשחרורו.
אני זוכרת את הרגע שהגענו לשכונה, זהו שיכון ישן עם המון בניינים
ושבילים, באזור היה גן שעשועים וילדים שיחקו בו, שמחו וצהלו. ירדנו מהאוטו ומולנו
עמדה אורית (פעילה במאבק) מאחורי שולחן גדול, לבושה בחולצה שחורה ועליה כתוב
"עד מתי אברה מנגיסטו?", ניגשנו אליה, בהתחלה קצת חששנו כי לא קלטנו
לגמרי את המשמעות של "בית פתוח" ולא הצלחנו לדמיין איך המשפחה שלו תגיב
כשתראה אותנו. אורית הזמינה אותנו לעלות לבית, עשינו את זה בעוד שחששות מציפות את
מחשבותינו, האם יהיה עמוס בפנים? בכלל לא ידענו מה לומר, האם לחייך כאות תמיכה
ואהבה או שאולי לעשות פרצוף רציני, מבין ומהנהן? נכנסנו פנימה וכל מה שהצלחתי
לקלוט זה עצב וכאב, באופן אינסטינקטיבי ניגשתי לאגרנש, אמו וחיבקתי אותה חיבוק
חזק. במשך זמן מה ישבנו איתם, שמענו את הסיפור מיונית (מנהלת המאבק), מאחותו,
מאחיו ומאמו לקטעים קצרים (בגלל קשיי השפה).
דבר נוסף ולא פחות חשוב שאני זוכרת שהחששות שהיו בי לפני שהגעתי הומרו
לחרדה, חרדה שנבעה מהעובדה שציפיתי שיהיו המון אנשים, שעם ישראל יגיע להביע את
תמיכתו ושמרוב אנשים לא אספיק אולי לשמוע את הסיפור (קצת אגואיסטי מודה). לצערי
הרב, חוץ מקבוצת נערים ונערות שהגיעו במסגרת תנועת הנוער עם המדריכה ואולי כמה
אנשים בודדים שהגיעו מהשכונה, החלל היה ריק. יותר מזה, יונית והמשפחה היו כל כך
מופתעים שאנו סטודנטים ממכללת ספיר ושבאנו במיוחד משדרות ולאורך המפגש עמם, העריכו
את הגעתנו במילים, בעוגיות ומיץ .
אז מילא, כמעט שנה שהסיפור הודחק מהכותרות בגלל הסיבה ש"מתרחשים
תהליכים מדיניים-פנימיים שאנו לא מודעים אליהם, אלו עלולים להשתבש אם התקשורת
תתערב". חלפה לה שנה שהסיפור הושתק (מוצדק או לא זה כבר סיפור אחר) והנה, יש לנו
הזדמנות להירתם למענו, משפחת מנגיסטו פתחה את ביתה, זעקה לעזרה, קראה לאנשים לבוא,
לנחם ולהזדהות זה הכל. והופ.. ההזדמנות הזו חמקה לנו מבין הידיים.
כן ברור, אברה איננו חייל, הוא לא נחטף ולא הגיע לשם בצורה כוחנית
אלימה ואם יורשה לי להוסיף הוא גם משויך למיעוט האתיופי ואולי לכן איננו מתעטף
בתדמית "הילד של כולנו". הרי ידוע שהקהילה האתיופית מודרת מהמרחב
הציבורי כבר שלושה עשורים (כן זה נשמע כאילו לקוח מאיזה מאמר אקדמי, אבל זו עובדה),
יש אלימות, יש פשע, אחוזי הצעירים שמגיעים לכלא הם גבוהים בהרבה משל ישראלים אחרים
בחברה ועוד ועוד.
אני לא אשקר, מאכזב אותי לחיות במדינה הזו, בחברה הזו שהרבה מעבר
לתלונות על השלטון, על ביבי או על נוני – קיימים מאבקים שבאיזשהו אופן מייצגים
אותנו כחברה במובן החיובי והשלילי, שהרבה מעבר למדיניות מסוימת, לנו, לכם, יש את
המקום להשפיע ולשנות או אולי אפילו סתם לגרום לדברים להראות טוב יותר, גם אם מדובר
על חיבוק..
תגובות
הוסף רשומת תגובה