יומן כחול עם כוכבים\ תמר ניר
לכולנו
יש זיכרונות שנחקקים בראש מבלי שנתכן או נרצה. אצל הרוב הנורמאלי אלו זיכרונות
מאירועים משמעותיים, אבל דווקא אצלי, יש נטייה לזכור אירועים וסיטואציות קטנות
ומאוד לא חשובות. אני זוכרת לדוגמא איך תמיד לפני הגן, אבא שלי היה מרים אותי,
מניח אותי על השיש במטבח, מסרק אותי ועושה לי 2 קוקיות. הבעיה היא, שהיו לי המון
תלתלים ומי שקצת מבין בתלתלים יודע שאסור בשום אופן לסרק אותם. אז במשך כמה שנים
בכניסה לגן היו מגיעות שתי ליפות מסודרות וילדה קטנה איתן. עוד זיכרון שולי שנתפס
אצלי נוצר כשהייתי בכיתה א'. אמא שלי שאלה אותי "מתי את חוזרת?", ואני עניתי
"רבע שעה ,20 דק גג" (שזה לחלוטין משפט שהיה לי מוכר מאחותי ולא היה לי
שמץ של מושג מה הוא אומר) אמא שלי כל כך התלהבה והתרגשה מהבנתי את השעון מבלי שהיא
בכלל לימדה אותי, שעד היום לא העזתי לומר לה את האמת. זיכרונות מהסוג הזה קיימים
בכל הווריאציות במוחי, כשאחד מהם הוא הפעם הראשונה שכתבתי.
בפעם הראשונה שכתבתי, בכלל לא
ידעתי לכתוב, שזה הישג די מרשים. כשהייתי
בת 4 בערך, טסנו כל המשפחה לטורקיה. אני לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות, אז אמא
שלי קנתה לי מחברת קטנה בצבע כחול עם כוכבים, שמשות וירחים מחייכים מצוירים עליה,
ועט תואמת כדי שאכתוב בה זיכרונות. עלינו לטיסה כשהמחברת בידי ולידנו ישב זוג
מבוגר ומחויך. אני, ילדה בת 4, החלטתי שאני רוצה שהם יחשבו שאני יודעת לכתוב
(וכמובן שלא ידעתי כלום). בתושייה לקחתי את המחברת הכחולה והתחלתי "לכתוב";
קטן ומחובר, בשורות צמודות, כמו שראיתי את אמא עושה. מילאתי ככה דף אחרי דף וכל כמה דק הרמתי את מבטי לראות אם הזוג הנחמד
מסתכל ומתרשם מיכולות הכתיבה המצוינות שלי. חיכיתי כבר שיישאלו "מה את
כותבת?" כדי שאוכל לענות "זה סוד!". חיכיתי וחיכיתי עד שסוף סוף,
רגע לפני שהתייאשתי, זה קרה! האישה הנחמדה (שלבשה חולצה
כחולה) שאלה אותי את שאלת מיליון הדולר, ואני בשמחה עניתי את תשובת מיליון הדולר.
כשחזרנו לארץ, המחברת נכנסה
לתוך קופסא ישנה ויצאה שוב אחרי כמה שנים, שכבר ידעתי לכתוב כמה מילים. בהמון
שגיאות ובדקדוק מזוויע, אבל היה אפשר להבין את הכוונה. אני זוכרת שאהבתי לכתוב על
המיטה בחדר של אח שלי... לכו תבינו ראש של ילדה.
ככה השנים עברו, והיומן הכחול
עם הכוכבים והירחים הוחלף בתקופת החטיבה ביומן ורוד-סגול ובתקופת התיכון ביומן
כחול.. כנראה שאחריו כבר פחות הייתי צריכה ונוצרה הפסקה. הפעם האחרונה שכתבתי
ביומן היה בהודו, שם חזרתי לכתוב בתוך יומן חום שרשום עליו בחריטה "יומן
מסע" וסרט בד בצבע חום דק עוטף את דפיו יחדיו. כתבתי את כל החוויות
המשמעותיות שהיו לי מהטיול. לעולם ביומניי לא כתבתי בחריזה, בשנינות, כסיפור מושקע
או עם יותר מידי מחשבה. רשמתי מהלב, מהבטן, את מה שמרגיש לי נכון, מבלי לייפות
ומבלי להתנצל, פשוט כתבתי. הבנתי שכתיבה זה כלי מצוין לסידור המחשבות, הרגשות ולשיתוף
כשאין ציפייה לתגובה. יומנים, בלוגים, ולוגים או כל צורה אחרת של הבעה עצמית
יכולים לשמש כטרפיה אמתית לנפש, רק צריך לדעת שקיימת האפשרות הזאת ולנצל אותה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה