מסלול שיגרתי//ספיר אזולאי

יש לי עוד שבוע וחצי יום הולדת. אני אהיה בת 23. זה גיל שהוא די תקוע בעיניי. לא יודעת להסביר. גיל 22 זה גיל מהמם בעיניי. גיל שנשמע טוב לאוזן ומחליק בגרון. אבל גיל 23? מה זה 23? זה נשמע כל כך מוזר. מה כבר עושים בגיל 23 ? סתם עוד גיל. גיל 23 הוא כמו גיל 19. אוקיי, אני חוקית כבר שנה. מה עוד יש לגיל 19 להציע ? כלום ושום דבר. גם לגיל 23. אני חושבת שאולי בגלל שמסלול החיים שנסלל עבורי (כן, אני מאמינה במכתוב ושהכל כבר נכתב עבורנו) הוביל אותי לחשוב ולהבין שאולי עשיתי כל כך הרבה דברים עד הגיל הזה.

לא עשיתי צבא. כלומר, עשיתי, אבל רק חצי שנה. הייתי משק"ית חינוך, ורציתי לצאת לקורס פיקוד. עשיתי בדיקות רפואיות והדוקטור החליט שאני לא מתאימה לא לקורס פיקוד ולא להמשיך את שירותי הצבאי, וכל זה רק כי הייתי בעודף משקל. לאחר הביקור המקסים אצל הרופא, קיבלתי פטור  מהמשך שירותי הצבאי. במכתב נכתב שהרני מחוייבת להתייצב בתל השומר יומיים לאחר הבדיקות אצל הדוקטור. וכך עשיתי. כל הציוד היה על גבי, והמומה, ובעיקר מאוכזבת, הגעתי אל תל השומר על מנת להשתחרר.

אז כשאני אומרת עודף משקל, מה זה אומר ? זה לא עשר קילו, זה 70 קילו שהורדתי. הרופא היה כל כך דרמטי כאשר אמר שאני טרום- סכרתית, בעלת דום- שינה, ורמת הכולסטרול שלי כמעט ובוקעת מוורידיי.

שלושה חודשים מיום השחרור המפתיע הייתי באסותא בבאר- שבע, על שולחן הניתוחים. בגיל 19, הנחתי את חיי בידי הבורא, וביצעתי ניתוח שרוול.

ניתוח שרוול הוא למעשה קיצור קיבה, רק שבניתוח זה כורתים כ80% מן הקיבה, ומשאירים צינור הדומה לשרוול. האכילה פוחתת, החשק לאכול פוחת, וכך גם שמחת החיים.

כן, יכלתי לרדת לבד במשקל ללא עזרה רפואית, אבל הגעתי למצב שלא ממש יכלתי להתלבט יותר מדי. הניתוח התבצע במהירות. תוך שלושה חודשים הכל בוצע- בדיקות, רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים שבודקים האם אני מסוגלת לעמוד בהשלכות וכד'.

ההחלמה היתה נוראית, במשך שלושה חודשים הקיבה שלי התנהגה כקיבה של תינוק שזה עתה נולד. אכילה בכמות מאוד מינימלית, אסור לאכול בשר סיבי, בטח שלא אלכוהול במשך שנה. את רוצה שווארמה ? מה עם מוס טונה במקום ?

אבל אני לא מתחרטת. הקשבתי להוראות המנתח והרופאים, השכלתי והבנתי שאת הניתוח הזה לא אבצע שוב.

קשה להיות בחרם מתמשך מהגן ועד סוף י"ב, וכל זה בגלל עודף משקל.

אז למה אני מספרת את זה ?

בזמן שכולם עשו צבא, אני נתתי לגוף שלי להחלים. למדתי על עצמי המון, ועל הגוף שלי. למדתי שהלבד שהייתי בו במשך כמעט 20 שנים, הוא לא כל כך נורא. למדתי לאהוב ולהוקיר תודה על כל המכשולים שניצבו בדרכי. אז לא עשיתי טיול גדול. ביג פאקינג דיל. נתתי גיחות לאירופה. אני עוד שבוע בת 23, ואני בשנה השלישית והאחרונה לתואר הראשון. אני אחרי התואר יכולה לטוס, לחזור, ושוב לטוס, בלי להיות לחוצה ובלי שישבו לי על הווריד שאני צריכה ללמוד כי זה חשוב. אני טסה עם תואר וחוזרת עם תואר.

אז אולי לא הלכתי במסלול הנורמטיבי של צבא – עבודה – טיול- לימודים,

אבל את הדרך בה בחרתי ללכת בה, לא אחליף לעולם.