אנשי הבוקר // סיוון מגוס

"בוקר טוב"... "בוקר אור"... הם זורקים לי  בכל בוקר כשאני מגיעה ללימודים או לעבודה, עם החיוך המעצבן והקורן שלהם, כאילו בישרו להם שזכו בפיס מיד כשקמו. מי אתם אנשי הבוקר? מאיפה כל האנרגיה הזו? ולמה אתם כל כך שמחים שהשעה עכשיו היא 8 בבוקר?

אני לא טיפוס של בוקר. אפילו בכלל לא.

אפשר לומר שמערכת היחסים בנינו תמיד הייתה סבוכה. מגיל  צעיר כבר שנאתי אותו, לא הבנתי מדוע הוא תמיד נופל עליי מחדש, ואיך הוא החריב לי בזה אחר זה שירים ששימשו כנודיניקים לשעון המעורר. (טעות, אל תעשו את זה) אז כן, עם הזמן מגיעה ההבנה שאין ברירה. צריך לקום, להתגבר, לאסוף את כל הנחמדות המפוברקת שלי ולהשיב לסובבי לפחות "בוקר.." עייף כזה.

הרי זה ברור שהעולם מתחלק לשני סוגי אנשים, אנשי הבוקר ואנשי הממש לא. ובכל פעם שנקלעתי לסביבה חדשה, הייתי צריכה להסביר את עצמי מחדש.

אבל הבוקר, כבוקר, יש בו עדיין משהו יפה. יש בו שקט, שלווה וציפורים קטנות שמצייצות ברקע. יש בו צלצול פעמון מבית הספר הסמוך, יש בו צלילי רדיו מהמכוניות שתקועות בפקקים בדרך לעבודה. הוא עצבני ומהיר ואקטיבי והוא גם שקט ומרגיע ופותח דף חדש בכל סוף של לילה.

אני לא לגמרי רואה בו רק דברים רעים. כי יש בו גם את הרגעים הטובים, אלו שבהם אני לא ממהרת לשום מקום, שאני לא בדרכי לפגוש שום אדם. ושם, אני מרגישה תחושה חמימה וטובה.

אבל מה שכן יכול לשנות עולמות, הוא כוס הקפה הראשונה של הבוקר. כל אחד אוהב אותו קצת אחרת. יותר קפה, חזק, חלש, עם חלב, בלי חלב, עם סוכר, נטול, גרוס, או בכלל קפה שחור. איזה כיף שאפשר לבחור. אם יש משהו שכן שינה את חווית הבוקר שלי הוא הקפה. מדויק, ארומטי, לא מתחנף ופשוט עושה את העבודה. מאזן אותי קצת יותר שניה לפני האנשים המרגיזים של הבוקר. (כן, אותם אנשים מהפסקה הראשונה).

אז הקפה של הבוקר, וליתר דיוק, הג'ייקובס הקר שלי, עם המינון המדויק ביחד עם חלב השקדים והקרח, פותחים לי את הבוקר בטוב והופכים את הגלולה לקצת פחות מרה.