מוטלים בספק // הדר גואטה

זאת היתה שעת לילה מאוחרת, החלטנו שהערב נצא לבלות, נראה סרט עם פופקורן.

הוא ייקח קולה ואני יישאר עם בקבוק המים שלי, בשביל הבריאות, נו. הגענו לקופה, אמרתי

בהתלהבות רבה, אפילו מדי, לקופאי: "זוג כרטיסים לסרט מוטלים בספק, עם רן דנקר! ".

החיוך לא ירד לי מהפנים. שמעתי שזה אחלה סרט, שווה צפייה, כמו שאומרים. וזה סרט

שמבוסס על סיפור אמיתי, אז בכלל מעניין. עמית, בעלי, זרם איתי הפעם על בחירת הסרט ונכנסו.

התיישבנו מול המסך הגדול, האורות כבים, השקט נכח, מלבד הפרעת פלאש או שניים של ילדות

בגיל ההתבגרות שצחקקו והצטלמו לסטורי עוד תמונה של יציאה משותפת.

ואז... הסרט התחיל.

עוד סצנה,

ועוד סצנה,

ואני נשאבת. ופתאום אני מרגישה כל כך הרבה תחושות בגוף שלי, שהרבה זמן לא הרגשתי.

היו רגעי צחוק, אבל מעט. הרגשתי יותר כעס, כאב, מערבולת של רגשות. בכל סצנה שעברה,

זה החזיר אותי לעבר שלי, החזיר אותי למקומות שניסיתי להדחיק או לשכוח, או להעלים.

במשך שעה וחצי אני צופה ברן דנקר, שנשלח לעבודות שירות כמורה להדריך חוג לקולנוע

בעיירת פיתוח בדרום הארץ, במקלט שכונתי, שתלמידיו הם חבורת נערים עבריינים שהיו מעורבים

בפלילים.

אני רואה איך הם יתייחסו אליו כבר מההתחלה. בבריונות, בחוסר סבלנות, בחוסר כבוד ואיך

הוא מנסה להישאר מאופק ומקצועי מולם. איך במהלך הסרט, באמצעות קו אחד שמקשר

ביניהם, במקרה הזה, המצלמה. הוא נתן לכל אחד מהילדים להסריט את חייהם, במלוא

האותנטיות, במלוא היצירתיות והחופש וראיתי איך מהתנגדות מוחלטת - הם נשאבים לכך.

אצל אחד מהחבורה, עדן, נוצר חיבור עמוק במיוחד בינו לבין המורה. אך למרות הרצון של עדן

לברוח מהמעגל הנוראי של גורל החיים האכזר שלו, הוא נשאב אליו.

נשאב והאמין שככה זה צריך להיות!  ובדם קר -  רצח אדם חף מפשע, ואישש את מה שחשבו

עליו – שמהילד הזה לא יצא כלום, רק רע. הוא האמין שאין לו דרך אחרת, מלבד להיות מה

שכולם מצפים ממנו להיות. ופשוט להיות כזה.

הסרט נגמר, האורות דלקו. הקהל באולם המשיך בחייו,

 והרגשתי ששלי נעצרו.

הסרט הזה בעט לי ישר בבטן.

איפה שמכעיס.

שמעציב.

איפה שכואב.

נכנסתי אופטימית לסרט. ויצאתי בתחושת בלבול.

האם הם מוטלים בספק או שאנחנו אלה שבוחרים להטיל בהם ספק והם אלה שפשוט מאמינים?

כל דמות בסרט היתה אותנטית, רגישה, מלאת כאב וסיפור חיים שילד בחיים אחרים, חווה

באמת.

ילד שהפסיק להאמין בעצמו, הרבה לפני שהפסיקו להאמין בו.

הם, "רק" הטילו בו ספק. בחוכמה שלו, בהצלחה שלו, בו.

שהגורל חיים שלו נקבע כבר מראש בשבילו.

והגלגל חיים הזה רק ממשיך ולא נעצר.

ולא משתנה.

ואני רוצה להאמין שמשהו יקרה, שאחד יעזור לשני, דווקא מתוך הקושי הזה.

דווקא מתוך היכרות.

אולי הגיע הזמן להטיל ספק בעצמנו ובמחשבות שלנו ולא במי שהם. אני מרגישה צורך

עז מהבטן לצעוק את הכאב הזה. אותם נערים ונערות חייבים להפסיק לחיות בתחושה שהם לא

מספיק, שמה שהיה להורים ולחברים, זה מה שמגיע גם להם.

שידעו שיש דרך אחרת!

לא קלה, אבל אפשרית. לצאת מהמעגל האין סופי הזה – בין חיים למוות.