הרומן // שני מוריס

למי מכם שזכו לראות את הסדרה "הרומן" מבית היוצר של שרה טרים וחגי לוי, עשוי להעיד על כך שזוהי בהחלט יצירת מופת. כאשר התחלתי לראות את הסדרה, וגילוי נאות- חסרה לי עדיין העונה הרביעית לסיום העונג הזה, חשבתי לתומי שזוהי סתם עוד סדרה בנאלית על רומן בין גבר לאישה, וכמובן כאשר כל פרק הוא בין חמישים לשישים דקות, מלכתחילה אתה צופה בסדרה מעמדת ייאוש. נתתי לסדרה צ'אנס משום שאמי ואחותי דיברו עליה רק טובות, ולא אשקר, גם משום שרציתי לתת כבוד ליוצר ישראלי. כפי שחשבתי, תחילת הסדרה איננה מפתיעה במיוחד, גבר שנשוי "באושר" מגיע לחופשת קיץ עם משפחתו וכאשר הם מגיעים לדיינר המקומי הוא מתאהב במלצרית הצעירה ומתחיל רומן בין השניים. לשמחתי ולהפתעתי הרבה, הסדרה קיבלה טויסט רציני, אפל וקודר שחודר אל כל אחת מנבכי נפשה של הדמויות ובצורה כזו שבכל פרק ניתן לראות בחלק הראשון זווית ראייה של דמות א', ובחלק השני את זווית הראייה של הסיטואציות של דמות ב'. כאשר הפרקים מחולקים בצורה כזו, לא נעשה מסגור חד משמעי שמחליט בשביל הצופה מה עליו לאהוב או באיזו דרך הוא צריך לצפות בסדרה. ככל שמתקדמות העונות, מתגלה המורכבות של הדמויות, ועם גילוי זה, אני כצופה מצליחה להתחבר ביתר שאת אל כל אחת מהדמויות כאשר אני מוצאת את עצמי מצדיקה בגידות, או מעשים שכביכול אינם מוסריים, אך כל כך אמיתיים ונוגעים ללב שבהחלט יכולים לגרום לכל צופה להסתכל על הסדרה ולומר- זה היה יכול לקרות גם לי. לעניות דעתי, השחקנים בסדרה נבחרו בפינצטה וישנה תחושה שמרוב שהם נכנסו לתפקיד הדמות, אזי, האדם האמיתי והשחקן- נהיו אחד. יש צופים שיאמרו שעם הזמן הרומנים בין השחקנים, או אפילו השחקנים עצמם נהיים מאוסים. ואני אומר לאותם אנשים, כנראה שאתם לא באמת מבינים עד כמה הסדרה הזו מראה את החיים האמיתיים, בלי לייפות אותם. לא אפרט על פרקים ספציפיים או עונה מסוימת משום שאני יכולה לומר בלב שלם, זוהי ללא ספק אחת מסדרות הדרמה הטובות ביותר שנעשו בשנים האחרונות.