רפסודיה בוהמית, האמנם? // סיון מגוס


"רפסודיה בוהמית" אמנם לא ייזכר כסרט הטוב ביותר שנעשה בז'אנר הביוגרפי- מוזיקלי. אבל עדיין, כשמדובר ב'קווין' ובפרדי מרקורי בפרט, אי אפשר להישאר אדישים.
הסרט, יצא לאקרנים בנובמבר האחרון והביא עמו הרבה ציפייה מצד אחד, ומצד שני גם המון ביקורת; אבל האם הוא הצליח לצייר תמונה מדויקת של המציאות? לא ממש. מרבית מהסצנות בסרט, שמתיימר להציג ביוגרפיה הרואית וכמעט מושלמת, חוטא פעמים רבות בסילוף עובדות. התסריט מעביר לצופה בעיקר כמה יפים היו הזמנים, המוזיקה ויצירתה, ומעבר לכך? כלום. לאור העובדה כי הסרט הוגדר כמיועד לכל המשפחה, הסצנות אינן נועזות כפי שהיו במציאות, ומלווה באינספור "ניקיונות" שמטשטשות יפה את מסיבות הקוקאין והסקס הפרועות הידועות לשמצה, אותן אירגן מרקורי. אלה, הוחלפו במסיבות קצת יותר "מעודנות" ומאוד מצונזרות. ולא רק, כל  סגנון חייו של מרקורי לאחר גילוי המחלה, מוצג בסרט באופן מאוד שטוח ולא מדויק כאילו "נקלע" מרקורי אליו באקראיות עקב בדידותו. בנוסף, הזמנים בהם התרחשו אירועים מרכזיים בחייו ובחיי הלהקה, עוותו גם הם - תזמון גילוי המחלה (כשנתיים לאחר תקופת הזמן בה מתרחשים האירועים בסרט) או העמדת מרקורי כאגואיסט שההצלחה עלתה לו לראש ששימש כטריגר להתפרקות הלהקה בשנות ה-80, כשבפועל, גם שאר חברי הלהקה ניסו קריירות סולו.
הניסיון להמחיש את דמותו הצבעונית והחד פעמית של מרקורי, מוצגת כאן יפה, אבל מצד שני בתסריט ישנן נפילות רבות ש'מוחקות' את הזהות שלו כהומוסקסואל ומעבירות מסר שגוי ומעוות. סיפור החיים של הנער הטוב, הסטרייט, שהחל את דרכו עם זוגתו האוהבת מרי, אותה אחת שלה הקדיש את love of my life  המפורסם, מתחיל להתפורר בסצנה שבה הוא מחליף מבטים עם נהג משאית באחד מסיבובי ההופעות באמריקה, הופכות אותו ואת נטיותיו "לקלות דעת". הבחור הטוב שנעקר ממקומו ו"נפל" לעולם ההומוסקסואלי, כשלכאורה בעקבותיו, "נענש" במחלת האיידס. מובן שזה לא היה כך. האם התסריט נכתב כך מתוך שמרנות? או אולי מתוך הומופוביה? הבחירה בהבלטת דמותו באופן זה, משרתת מסר מאוד לא שלם על קהילת הלהטבים עצמה.
אך עם כל אלו, לא שכחתי לרגע שהגעתי לצפות בסרט ביוגרפי מוזיקלי המקדש את אחת הלהקות האהובות, ולא רק עליי. למרות כל האי דיוקים, הסרט כן משרת שתי מטרות חשובות בעייני. האחת, היא "החזרת עטרה ליושנה". העשורים עליהם הסרט נכתב, שנות ה-70 וה-80, הם בין העשורים היפים ביותר והחשובים ביותר במוזיקה. כל אותם גיבורים עליהם גדלנו, דוגמת קווין, הביטלס, אלטון ג'ון ועוד רבים וטובים, חוזרים במנהרת הזמן אל שנות ה2000 ומכניסים קצת אור לכל אותם המוזיקאים השטחיים של ימינו. יש משהו בטעם של פעם, כל כך חשוב לשמר את האמנות הזו, את הזמנים שבה נוצרה המוזיקה ששימשה ומשמשת עד היום, כל כך הרבה השראה לכל כך הרבה אנשים.
המטרה השנייה, היא באמת להעניק הזדמנות לדור של היום לגלות ולהשתתף בכל היופי הזה. כל הנגשת הסרט עבור ילדים, השימוש בהומור, בתאטרליות ובמוזיקה חיה, נוגעת בלבו של הצופה. כך למשל, בסצנה בה מתוארת יצירת השיר האלמותי "רפסודיה בוהמית" על שמו קרוי הסרט, שהוא ללא ספק אחד השירים היותר מוכרים של קווין, מתרחשים רגעי קסם, אותם רגעים בהם יצרה הלהקה את להיטיה הגדולים ביותר.  כך למשל, מהסצנה בה מתחיל לנגן פרדי את קטע הפסנתר הפותח את השיר, דרך הרגעים באולפן המאולתר בכפר המבודד, בו הקליטו את הקולות "גליליאו, גליליאו".. ועד לצילום הקהל שצורח את מילות השיר- מנציחים רגעים יפיפיים ומיוחדים בתהליך יצירת מוזיקה אלמותית, עם הרבה הומור וגאונות שהיא חד פעמית.
בסופו של דבר, את דמותו של מרקורי, דמות חשובה בעולם המוזיקה, חשוב לתאר באופן מדויק, שמכבד את מי שהוא היה. כאן ישנו פספוס מאוד גדול. לעומת זאת, חיי הבמה שלו תוארו היטב, דמותו מוצגת כאן במוחצנות, צבעוניות ופרפורמריות עילאית שהייתה כה אופיינית לו, בציטוטים מדויקים ובהומור. על כל אלו ניצח באופן יוצא דופן השחקן רמי מאליק, שגם דומה לו פיזית, בפנטסטיות, בתנועות הגוף אחד לאחד ובתאטרליות מושלמת, וכך הצליח להחזיר לנו את פרדי לעוד 133 דקות.













תגובות