שם ותמונה // הדר גואטה

הדלקתי את הטלוויזיה, בדיוק התחילו חדשות הבוקר 'להתנגן' ברקע הדירה: "גופתה של הנערה, סילבנה צגאי בת ה- 13, נמצאה הבוקר... המצוד אחר החשוד, נמשך". אני אוחזת את כוס הקפה שלי כמדי בוקר, אך הפעם, אני מתקשה אפילו לבלוע את השלוק שבגרוני, מרגישה אותו יורד כסלע עצום, שנופל, נוחת ומרסק את ליבי. נחרדתי. כעסתי. נעצבתי.           

אני מתקשה להתנער מהבוקר הזה שעוד שתי נערות -        
נרצחו
בדיוק אחרי היום הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים!!! עד מתי זה יימשך? מתי זה ייעצר?.   
מתי נפנים את זה כעם, כמדינה, כאדם לאדם שהאלימות הזאת היא לא מקרה פרטי, אלא תופעה חוזרת של כולנו ושל המדינה שצריך להיות פשוט שינוי אמיתי. לא עוד כותרת בעיתון, לא עוד בוקר שחור ויום למחרת הכדור מסתובב כהרגלו.

זה חייב להיעצר.

אני מרגישה מחויבות כאישה, לפני הכל. אך גם כבן-אדם. איפה הרגישות שלנו לכאב של אחר? ואם זאת היתה אחותנו, בת דודה שלנו, או אפילו אמא? גם אז היינו מצקצקים בכאב ומעבירים לערוץ אחר, או שהעולם שלנו היה עוצר מלכת והיינו מבינים שזה לא צריך לקרות לאף אחד?.

לאף אחת.

כל כך הרבה נשים שאיבדו את חייהן ללא סיבה. הקדישו את היום שלהן - את כל חייהן לילדים, למשפחות, לחברים, לעבודה ולפעמים בקושי חשבו על עצמן. ואדם אחר החליט שיש לו את הרשות והיכולת לקחת את חייה לתמיד. האלימות הזאת לפעמים מוסוות, מוחבאת מאחורי מילים יפות ומעשים מחממי לב, אבל הם באים אחרי כאב.

 

לפני הליטוף, היתה סטירה.       
 לפני הפרחים, היתה מכה. קשה.

וגם אם אותה אישה אמיצה אזרה אומץ לקום ולעצור את זה, לברוח מהמקום הנורא הזה שהיא נמצאת בו, היא נשארה מאוימת. אך למרות הכל בטחה בעצמה, בסביבה שלה, ואפילו בתמימות רבה... גם במדינה שלה. וגם אם דיווחה למשטרה על מקרה אחד של הצקה, הטרדה או אי-נעימות שחוותה מתוך רצון אמיתי לחוש ולו במעט מוגנת. ולא בשביל עצמה...  בשביל ילדיה, בשביל חברותיה, בשביל הוריה. 

ולבסוף, נותרה לבדה -  ברגע האחרון.

למדינה יש כוח ויכולת להיאבק בתופעה, אבל המדינה לא משחררת כספים. לחוסר ההירתמות הזאת יש אמירה חריפה ומדכאת שבסופה אנחנו נצבים מול מציאות שבה הטלוויזיה דולקת בביתנו, אוחזים בכוס הקפה שלנו ביד ומתבשרים על בוקר נוסף שגופת נערה נמצאת בפח אשפה.

וכל מה שיישאר ממנה ביום למחרת, זה רק – שם ותמונה.